"מותק, למה את בוכה?" שמעתי פתאום, לפני כמה ימים, קול מוכר מאחוריי במהלך שוטטות קטנה באחד הקניונים התל אביביים.

"סליחה?" הסתובבתי במהירות והפניתי את מבטי מאחד החלונות לעבר הקול מן העבר שזיהיתי מיד. מולי חייכו פנים שלא ראיתי למעלה מ־20 שנה: זה היה מ', שתמיד ייקרא כך בפי, למרות ששמו האמיתי ידוע לי. מ' היה אחד מ"כוחותינו", מאנשי המוסד, בתקופה שבה שהינו בחו"ל.

המחשה: shutterstock

התחבקנו בחוזקה. שני אנשים, ספק זרים ספק קרובים, עם עבר משותף שלא מדברים עליו כמעט, שחוטי זיכרונות קושרים ביניהם. "מה שלומך?" שאלתי. "כל הכבוד שזיהית אותי אחרי כל כך הרבה שנים".
"איך אפשר לשכוח?" חייך. "בעיקר את הרגעים האלה, כשהיינו יחד במטוס".

את שאירע במטוס לפני למעלה מ־20 שנה אפשר לשייך לז'אנר של קומדיית מצבים, הווה אומר כמה דמויות שנקלעו יחד לסיטואציה קומית עד אבסורדית.

זו הייתה תחילת השנה השלישית של שהותנו במדינה האירופית הקרה. השגרה שאבה אליה: ג' היה יוצא למסעותיו, הבנות הפכו חלק ממערכת החינוך המקומית, ואני הייתי יוצאת מדי בוקר לעבודתי בשגרירות, מעבירה שם שמונה שעות של עבודה פקידותית אפורה, תוך שיחות דלילות עם יתר ה"נשים של".

בתום יום העבודה הייתי חוזרת לביתנו לנוהל רגיל של שיחות 'איך היה בגן ובבית הספר', ארוחת ערב, סיפור לפני השינה, ואז מתיישבת עם עצמי. לבד. נשאבת בכל ערב מחדש לגעגוע הבלתי פוסק לכל מה שנשאר בארץ: משפחה, חברים, עבודתי כמורה, ריח הבית שנשאר הרחק.

כמה שבועות לפני ה"אירוע" במטוס התקשרה אחת מחברותיי וסיפרה שמנהל התיכון שבו לימדתי במשך עשור עד ליציאתנו לשליחות פורש לגמלאות. היא הוסיפה שהמורים מארגנים לו מסיבת הפתעה גדולה ושאלה אם ארצה להגיע. התשובה החיובית הייתה ברורה מאליה. לא חשבתי לרגע לפספס את מסיבת הפרידה מהאדם שמאז ועד היום הוא עבורי אחד המנטורים של חיי.

לקראת הנסיעה נכנסנו לנוהל "מבצע": היה ברור שג' לא יהיה בבית, לכן שוריינו לצורך הסיוע והשמירה על השגרה שתי ישראליות צעירות שקיבלו את כל האישורים לשם כך. מטלות נוספות פוזרו בין חברותיי, שהן ובנותיי היו שותפות להתרגשותי הגדולה לקראת הנסיעה. כרטיסי הטיסה והלו"ז לשלושה ימים היו מוכנים. המטרה הייתה: אפס תקלות.

אלא ש"תקלות של הרגע האחרון" הן תמיד משהו שיכול לקרות, וכך מצאתי את עצמי בדרך לשדה התעופה כשאני משאירה בבית ילדה קטנה עם שפעת בלתי צפויה. אמנם הבייביסיטר הבטיחה ש"אין לך מה לדאוג, הכול בסדר", וגם הילדה חיבקה אותי חזק והודיעה, "אימא, אני מרגישה כבר הרבה יותר טוב". אבל לבי היה כבד עליי.

כשהגעתי לשדה התעופה מצאתי שאיתי בטיסה נמצאים עוד שלושה מ"אנשינו" שחלקו איתנו את חייהם באותם תקופה. הבטנו אחד בשני, חייכנו ולא דיברנו. התיישבתי במקומי במטוס ושמתי לב שמ' יושב במושב שמאחוריי. לא החלפנו מילה.

המחשה: shutterstock

לידי ישב בחור כבד גוף. הטכנולוגיה של אז, להזכיר, הייתה רחוקה אלפי מייל מהטכנולוגיה של היום. לרשות הנוסעים הוצבה טלוויזיה קטנה, מחוברת לתקרת המטוס, ולא הייתה כל בחירה. הסרטים שהוקרנו נבחרו על ידי צוות המטוס. בתום הארוחה החלה הקרנת הסרט "סימפוניית החיים", דרמה שבה השחקן ריצ'רד דרייפוס גילם את דמותו של גלן הולנד, מוזיקאי ומורה למוזיקה שמגלה שבנו חירש.

התחברתי לסרט ונשאבתי לתוך דמותו של גלן האב, ולא פחות מכך של גלן המורה, שמשפיע בדרכו על תלמידיו. לכאורה, בדיוק הסרט שהתאים למקום ולזמן. אלא שכדרכי, וברוב עוונותיי, כמי שמתחברת לדמויות שבסרטים, צוחקת איתן ובוכה איתן, מצאתי את עצמי מתעצבת על דמותו של גלן, ודמעות החלו לזלוג מעיניי.

"מותק, למה את בוכה?" שמעתי פתאום את קולו של הגברבר שלידי.
"מה?" השבתי בהפתעה והבטתי בעיניו שלא בישרו טובות.
"שאלתי למה את בוכה", הקשה.
"הא, שטויות, זה בגלל הסרט", השבתי. ניסיתי לחייך ולחזור לצפות בסרט.
"בגלל הסרט?" חידד את תשובתי בקול רם. "נראה לך שארשה את זה? מי שיושבת לידי לא תבכה בגלל סרט שמקרינים במטוס, תשכחי מזה. דיילת", צעק בקול, "בואי מיד".
"מה אתה עושה?" ניסיתי להסות אותו.

"תכף תראי", הוסיף, ועל הדיילת שניגשה ציווה, "עכשיו תחליפו את הסרט ומיד. את רואה שהבחורה הצעירה שלידי בוכה בגללו? מיד להחליף", הרעים בקולו וסחף את מבטי כל היושבים בשורות הסמוכות.

חוץ מהרצון להיבלע בתוך בטן המטוס לא יכולתי לעשות דבר. חשבתי על מ' שמאחוריי. הסתובבתי לאחור, ציפיתי לאיזו אמפטיה, אלא שעיניו של מ' היו נעוצות בעיתון. הוא לא הביט בי, לא בדיילת ולא בגברבר, כיאה לכללי "עשה" ובעיקר "אל תעשה" של המוסד.

הדיילת הסבירה לגברבר שאי אפשר להפסיק את הסרט. לאחר תחנונים הוא "אישר" לי לחזור לצפות בו, כשלכל הסיטואציה ההזויה הזאת עדים הנוסעים, וביניהם מ', שגם כשנחתנו לא אמר מילה ופשוט נעלם בין יתר הנוסעים.

כשחזרתי מישראל לאחר המסיבה הנרגשת הטיסה עברה ברוגע. הפעם ראיתי את הסרט בשלמותו, ואת הנוסע ההוא לא ראיתי שוב. במהלך השנים שבהן נותרנו במדינה ההיא פגשתי את מ' מדי פעם בשגרירות. בכל פעם שראה אותי נהג לשאול בחיוך, "מותק, למה את בוכה?" למתעניינים בפשר השאלה נהגנו להשיב, "זה הסוד שלנו".

"אז מה, הפסקת מאז לבכות מסרטים"? שאל מ' והחזיר אותי ברגע אחד למציאות של כאן ועכשיו.
"לא", חייכתי, "אבל אם כבר מדברים, מעניין אותי. לו זה קרה היום – גם היית מתעלם ממני?"
"בוודאי", השיב בלי היסוס. "הרגלים לא משתנים עם השנים. גם לא ההוראות".