סיגל בר-קובץ//
בני הזוג שבילו להנאתם באיטליה הקסומה חזרו לארץ וגילו: מהנאה מלאה הם עוברים לבידוד מלא. ואז החלו הצרות בגן העדן.
"חלק מההנאה בחופשה מתוכננת הוא לדעת שאתה חוזר לעבודה, לתחביבים, לחיים הנפרדים ולשגרה, ופתאום מגיע וירוס ומשנה את כל התוכניות", אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת. "ההודעה הדרמטית כופה על בני הזוג את המשך השהות יחד – ושבועיים הם הרבה זמן – בלי שום בחירה. אל תוך הבידוד נכנסים מתח, דחק, כעס והרגשה של 'תקועים יחד', לצד דאגה לילדים וחשש מהידבקות. אין יציאות מהבית, אין אוורור, אין הקלות ואין פתחי מילוט. לאלה מצטרף לעתים לחץ כלכלי שגורם למריבות. גם אם רק אחד מבני הזוג שוהה בבידוד עלולים להצטבר כעסים והאשמות: 'לא רק שנסעת ואני נשארתי לשאת בעול, עכשיו אני שוב לבד, מטפלת בילדים, ואולי עוד תדביק את כולנו'. או 'היה לך דחוף ללכת לדרבי של מכבי ועכשיו כולנו בלחץ בגללך'".
המחשה: shutterstock
שער־מנדל ממליצה לכל אחד מבני הזוג לנסות ולהעסיק את עצמו בבית – יחד ולחוד. "אפשר להגיע למשימות שנדחו ויתנו הרגשת תועלת ושיתוף כמו צביעת הבית, סידור ניירת וארגון המחסן. זאת גם הזדמנות ללמוד קורס אינטרנטי ולהתפנות לדברים שאוהבים לעשות לבד (לא כזוג), אבל ביום־יום לא מספיקים להגיע אליהם. בימי הבידוד חשוב לתכנן זמן יחד ובנפרד ולהקפיד על הפרדה בין הזמן המשותף לפרטי. אנשים שיודעים ליהנות בחברתם יתרגלו למצב וימצאו את ה'אני' גם בתוך ה'אנחנו' הכפוי. זוגות שגם בימים כתיקונם חייהם מרובי קונפליקטים ודרמות, כדאי שיימנעו מניהול שיחות על מערכת היחסים. הן רק יחמירו את המצב. לא זה הזמן, כי אין לאן לברוח".
מהספינה ביפן לתל השומר
בשבועות האחרונים העניקה יעל חביב, יועצת זוגית ומשפחתית לגיל השלישי, ייעוץ קבוצתי און־ליין למבודדי ספינת התענוגות ביפן. "אנשים בני 45–76 שנסעו לחופשה משפחתית שהו בספינה מבודדת במשך ימים ארוכים, וכשהגיעו לארץ הושמו בבידוד בתל השומר והיו למעשה לגמרי לבדם במרבית שעות היום", היא אומרת. "העונש הכי קשה לאסירים הוא הבידוד – מנתקים אותך מהעולם החיצון, מהמשפחה, מהחברים ומהעבודה. גם כאן אנשים נקלעו לבידוד חברתי, פיזיולוגי ומנטלי. הם מצאו את עצמם מדמיינים תרחישים, מקבלים מידע מגוגל ומהטלוויזיה – ואין עם מי לעבד את המידע, את המחשבות ואת הכעסים. אין שגרה, וכל יום מלא שיאים וטלטלות רגשיות בציפייה לתשובה – אני נשא? אני חולה? יש גם חשש מההסתגלות ליום שאחרי היציאה מהבידוד: 'ראו אותי בתקשורת, איך אחזור לשגרה? האם ינדו אותי?'"
חביב מדגישה שהקורונה מסכנת בעיקר את האוכלוסייה המבוגרת, וחשוב שכל מי שנמצא בבידוד ידע שיש טיפולים רבים און־ליין וכדאי להיעזר בסביבה ולדבר עם מישהו מבחוץ על המועקה, על הפחד ועל המצוקה. אפשר לנצל את הזמן לסידור אלבומי התמונות, לבשל את המאכלים שתמיד רציתם לנסות, לראות סדרות ברצף, לקרוא ספרים ובעיקר: לכתוב יומן אינטואיטיבי יום־יומי ולתת לדף לספוג הכול".
אמא, לא רוצה בידוד
יותר מ־100 אלף ישראלים שוהים בבידוד ובהם גם בני נוער. מרגע שנסגרה הדלת נכפתה גם על הוריהם מציאות של הסגר נפיץ. אחדים מהם מתקשים להתנהל עם ילדיהם גם בימי שגרה. "משפחות שנדרשות 'לבלות' בכפייה שבועיים יחד, בלי אפשרות לצאת החוצה, עלולות למצוא את עצמן באווירת סיר לחץ ולחוות מתיחות מעיקה", אומרת מיכל הראל, יועצת משפחתית ומדריכת קבוצות הורים. "לילדים שמתמרמרים על חוקי הבידוד ומנסים להתנגד להם צריך להסביר שההקפדה על הנחיות משרד הבריאות היא לא נושא לוויכוח וקריטית למניעת הדבקה. כדי לשמור על התנהלות שפויה בבית נהלו איתם שיח פתוח, הציגו לפניהם נתונים מהעולם ואת ההיגיון שבידוד ותאמו איתם ציפיות בנוגע לסדר היום שלהם בשבועיים הקרובים, ובכלל זה מה מצופה מהם בנושא שיעורי הבית והמטלות. השתדלו להיות קשובים להם, לנהל איתם משא ומתן ולבנות יחד סדר יום שמקובל עליהם ועליכם. על כל פנים, לא זה הזמן 'לחנך' אותם ולפתור עימותים ישנים".
להתמודד עם הלחץ | צילום: אבי מועלם
ומה בנוגע לילדים שפוחדים ומפתחים חרדות? "כדי לעבור את פרק הזמן הזה בשלום כדאי להביא בחשבון שהדוגמה שההורה נותן היא החשובה ביותר. כדי שהילד יישאר רגוע חשוב שיראו שאתם אופטימיים ומאמינים שהכול יהיה בסדר. את המציאות צריך לתווך לילדים על פי גילם, להדגיש שהמחלה אינה מסוכנת ולציין שהחולים מבריאים מהר. תנו לילדים שפוחדים לבטא את הפחד שלהם. תודו שגם אתם פוחדים לעתים וזה הוא רגש טבעי".
החרדה מרימה ראש
"חשש מוגבר לחלות ועיסוק יום־יומי בתחלואות אפשריות הם כולם ביטויים של חרדת בריאות", אומרת הפסיכולוגית אודליה בן שלמה, מתמחה בפסיכולוגיה רפואית. "כשהעולם כולו מתמודד עם מגפה שנוצרה בגלל נגיף חצי מסתורי נדמה שאין מנוס מכך שהחרדה תרים ראש אצל רבים ותלווה באי־הוודאות המאפיינת את התפשטות הקורונה: למרבית האנשים היא אינה מסוכנת, אבל למיעוטם היא עלולה להיות הרת גורל. גם העובדה שעדיין לא נמצא חיסון והחשש מכניסה לבידוד אינם תורמים למצב הרוח".
לדברי בן שלמה, תגובת החרדה במצב הזה טבעית ונורמלית לחלוטין. "כמעט בלתי אפשרי למנוע אותה וגם לא לשנות את המציאות החיצונית שבגינה היא מתעוררת, אבל בהחלט אפשר למצוא דרך להתמודד איתה. לצד עבודה עצמית או טיפול כדאי למצוא דרכים נוספות לוויסות הרגשת הדחק המתלווה לחרדה, למשל להשתמש בכלים להרגעה עצמית כמו הרפיה, דמיון מודרך או מדיטציה (יש מגוון קובצי שמע ברחבי הרשת); לעסוק בדברים שמסיחים את הדעת ומפחיתים את המתח הנפשי (ספורט, יצירה, האזנה למוזיקה, הומור); להיעזר בבני משפחה או בחברים ולשתף אותם ברגשות ובמחשבות המטרידות. הדרכים רבות ומגוונות, ומה שיתאים לאחד לאו דווקא יתאים לאחר. באמצעות תהליך של ניסוי וטעייה כל אדם יכול ללמוד את הדרך המתאימה לו. אם המצוקה מחריפה והחרדה מתחילה לבוא לידי ביטוי בהימנעות מעשייה יום־יומית או בפגיעה בתפקוד, מומלץ לפנות לעזרת גורמי מקצוע".
תרגילי מיינדפולנס
"ככל שהעיסוק בנושא יהיה מופרז, הדאגה והחרדה רק יגברו", אומרת מאיה שטיין, פסיכותרפיסטית מוסמכת, מומחית בטיפול C.B.T. "במציאות של דחק אנשים שמרגישים חרדה נוטים להשיג בכוחות עצמם מידע כללי, לא ממוקד ולא מדויק ומסרטטים בראשם תמונת אימה של חיידק עצום וטורף. כדי לקבל מידע מציאותי ולא מנופח כדאי:
להימנע מלהיחשף שוב ושוב לחדשות. עדיף להסתפק במינון נמוך.
לחיות בנוכחות: לא ב"מה יקרה, מה יהיה", אלא במה שקורה ברגע זה. להיעזר בתרגילי מיינדפולנס (ערנות לצבעים, לריחות, לטעמים, למגע) שעוזרים להתרכז ב"כאן ועכשיו" ולא בחרדה שעלולה להתפתח.
להימנע מריבוי התייעצויות עם אנשים שאינם רופאים בהכשרתם. יש לכם שאלה? פנו לרופא המשפחה.
לשמור ככל האפשר על שגרה – גם אם אתם בבידוד וגם אם אינכם מבודדים.
להשתמש בגוף כדי להרגיע את הדריכות: לעשות כושר, להרבות בתנועה, מסאז', ריקוד, נשימות, הליכה בים או בפארק, ריצה, רכיבה על אופניים, יוגה ומדיטציה.
לפנות לטיפול מקצועי אם החרדה פוגעת באיכות החיים. הטיפול יסייע בזיהוי טעויות החשיבה שגורמות למצוקה, יאפשר למצוא את הטריגר שגורם לחרדה, ובאמצעות תרגול מתאים יחזק דרך חשיבה אלטרנטיבית.