צילום: עוז מועלם שני משחקי דרבי של ערב עונה חדשה, גרמו לי לחשוב מחדש על שני הקטבים שבנפשם של אוהדי כדורגל: הדחף להיות חלק מקבוצה מנצחת, לעומת תחושת הזיכוך שנלווית דווקא לתמיכה בקבוצה החלשה.

"ככה מרגישים אוהדי סיטי, ככה מרגישים הקטנים, ככה מרגישים כשהקבוצה שלך לעולם תזכה רק בכלום", כך, בתרגום חופשי לעברית, מתנגן לו אחד משירי השטנה ששרים אוהדי מנצ'סטר יונייטד לאוהדי מנצ'סטר סיטי. לכאורה עניין לגיטימי בין שני מחנות אוהדים יריבים – על אחת כמה וכמה מאותה העיר. כאוהד של מנצ'סטר יונייטד יצא לי לשיר אותו יותר מפעם אחת, וביתר-שאת אחרי הדרבי על "מגן הקהילה" שהסתיים בניצחון דרמטי של השדים האדומים, אחרי שהסיטי (או כמו שקוראים לה ביציעי אולד טראפורד ה"שיטי") כבר הובילה ביתרון מבטיח.

אז מה הבעיה? שלמרות הזהות בצבעים, בכל הקשור לזירת הכדורגל המקומית, אני אוהד של חיפה סיטי, שמביט בעיניים כלות איך חיפה יונייטד גורפת תואר אחרי תואר, משחקת ברמות הגבוהות של אירופה, מצליחה לנצח גם במשחקי דרבי שבהם היא חלשה יותר, ובמילים אחרות: השנאה שלי למנצ'סטר סיטי לעולם לא תהיה שלמה, בעיקר בגלל שרק אוהד הפועל חיפה, מסוגל להעריך את ההתמדה והנחישות של אוהדי הקבוצה הקטנה יותר של העיר.

זה התחיל כבר במוצאי-השבת, עם הביצועים המופלאים של ערן לוי, שחקן שרק עבורו היה שווה לסבול את החום והלחות בקריית-אליעזר של חודש אוגוסט. ערן לוי הוא פלימייקר אמיתי, אתם יודעים מה – הוא הרבה יותר מכך: היכולת שלו לאיים על השער, להבקיע, לבשל, לבעוט בעיטות חופשיות ועוד, משלימות רפרטואר שאין ליותר מדי שחקנים – בכל ליגה ובכל רמה. גם הכושר הגופני שלו נראה משופר, ולגבי שחקנים מסוגו, ששערוריות, ריבים ומחלוקות נלוו תמיד לקריירה שלהם בכל אשר יפנו, תמיד קיימת התקווה שהבגרות תביא עימה גם איזה חוסן מנטאלי שהיה חסר כל כך ללוי הצעיר בתחילת דרכו.

ויחד עם זאת, עם כל ההתפעלות הכנה והאמיתית מיכולתו של לוי, אני מודה שלא אהבתי את הפרשנים שהזדרזו כבר להציע אותו למכבי חיפה שמשוועת לפלימייקר. ערן לוי לא יוכל לעולם להצליח במועדון כמו מכבי חיפה. נקודה. לוי זקוק למשפחתיות העוטפת של הפועל חיפה, לקבוצה שאין סביבה לחץ גדול מדי להגיע להישגים ולזכות בתארים, לקהל שמבין אותו גם אחרי משחקים קשים. נכון שמכבי חיפה אינה מכבי תל-אביב, אבל עדיין הלחץ אצלה גדול לאין-שיעור מאשר בהפועל חיפה שיכולה להעניק ללוי מסגרת תומכת ומחבקת שתאפשר לו לבטא את הכישרון האדיר שלו בדרך הטובה ביותר, כמו במשחק הדרבי האחרון.

קשה להקיש מיכולתו של לוי, ומיכולתה של הפועל חיפה לגבי העונה כולה, ואין ספק שהיא התמודדה מול הרכב חסר מאוד של מכבי, אבל אני בטוח שגם אוהדים ירוקים מכף רגל ועד ראש, יסכימו איתי שלא אחטא לאמת אם אומר שלראשונה מזה שנים, היה זה דרבי בדומיננטיות אדומה: הפועל שיחקה ללא רגשי נחיתות וללא הקשיחות הפיזית שאפיינה אותה במשחקי הדרבי האחרונים, היא הניעה כדור יפה, יזמה והגיעה למספר מצבי הבקעה מצוינים, מצבים שחלוצים טובים היו יכולים להפוך גם לשערים.
במכבי תמיד יוכלו להתנחם בעובדה שהיה זה מבחינתם משחק אימון ולא יותר, משחק ששוחק בין שני משחקים מכריעים באירופה ועם סגל חסר מאוד.

ובכל זאת – עבור קבוצה כמו הפועל חיפה לעלות למשחק דרבי ולשחק באופן משוחרר וביכולת טובה, אינו דבר של מה בכך. אני האחרון שיעז לנבא מהלכה של עונה שלמה לפי משחקי גביע הטוטו שקודמים לה (תמיד אזכיר כמה הפסדים מביכים במשחקי קדם-העונה של אלי גוטמן בקיץ 1998, רגע לפני עונת האליפות ההיסטורית), אבל נדמה שאצל הפועל חיפה מתקיים תהליך בנייה שקט שמתבסס על שחקני בית סבירים, חלקם אפילו מוכשרים, בתוספת חיזוק נבון: עם קצת מזל תיעצר הפועל חיפה העונה רק נקודה אחת מעל מה שהשיגה בעונה הקודמת, כשהמשמעות היא פליי-אוף עליון, לא פחות.

אם הפועל חיפה גילתה מחדש את הפליימייקר שלה בדמותו של ערן לוי, הרי שאצל הירוקים מסתמן מחסור חמור בתפקיד הזה. על יניב קטן לא ניתן יהיה לבנות לאורך זמן: הגב, הגיל, התרגיל... הניסיון שלו לא יסולא בפז, אבל היכולת שלו תלויה כבר ביותר מדי גורמים שאינם בשליטתו. זה היה צריך להיות זמן הגולסה, והפער הגדול בין הדרבי לפני כמעט שנתיים, שבו כבש את שער הניצחון לזכות מכבי חיפה, לבין מצבו של גולסה היום, מעלה סימני שאלה לגבי יכולתו להפוך למנהיג האמיתי של מכבי חיפה.

גולסה היה בדרך ל"סריה א" בדרך ללאציו, ונדמה עתה כי גם הוא וגם מכבי חיפה מתחרטים על שאולץ לבסוף לחזור לחיפה. על סאגת המעבר לבירת איטליה, שהעיבה על תדמיתו של השחקן, נוספה גם פציעה טורדנית, וכיום גולסה מודל המחצית השנייה של 2011, נראה כבוי, מעט איטי, ובכושר קבלת החלטות גבולי. כשאתה נולד עם המתנה הנפלאה הזאת שבמסגרתה