יש מקומות בעולם שבהם הפער בין דמיון למציאות הוא עצום, בלתי ניתן לגישור ואפילו מכאיב - נפשית בעיקר, אבל לעיתים אפילו גופנית, כשהציפיות העצומות יורדות לטמיון. לעומת זאת יש מקומות שהמציאות בהם היא כל כך מובנית עד שלא נשאר שום מקום לדמיון, כך שאתה לעולם לא מתאכזב כשאתה מגיע לשם. יבנה למשל היא עיר כזו, כי מה ועל מה כבר אפשר לדמיין ביבנה?

"פלאפל צ'אצ'ו". "בטח שיש לנו פלאפל עם ביצה, אבל לא עכשיו" | צילום: אשר קשר

אז מתברר שיש הפתעות בחיים ולראשונה מאז תקופת הסנהדרין ככל הנראה היה על מה לדמיין ביבנה, וזה היה מפתיע, מוזר וכנראה אף היה חייב להדליק נורת אזהרה בראשו של כל בר דעת (אבל לא בראשו של כותב שורות אלו, שיש בו יותר בר מדעת, מסתמן).

דחיית סיפוקים

בעמוד הפייסבוק של "פלאפל צ'אצ'ו", המוסד הקולינרי הממוקם בתחנת הדלק בכניסה לעיר, פורסם סרט וידאו מבטיח של כדור פלאפל עסיסי שנחצה לשניים ביד אמונה עטוית כפפות שחורות, ובתוך כדור הפלאפל החצוי התגלו, למרבה ההפתעה, שני חצאים מרנינים ומבטיחים של ביצה קשה.

על כל האושר הזה הזליף בעל הכפפה השחורה זרזיפי טחינה רעננים והציג את זה לגאווה בפני המצלמה, שרעדה מעט בידי בעליה, ובצדק יש לציין.

זה היה יום שבת, אז ספרתי את השעות, צרחתי על האיטיות של מחוג הדקות, דמיינתי את צירוף הטעמים המסעיר של הביצה הקשה השוכנת לה בביטחון בתוככי כדור הפלאפל, דמיינתי את הביס הראשון שלי, ונדהמתי מהעובדה כי לראשונה זה אלפיים שנה מישהו דמיין משהו שיקרה ביבנה.

אבל כגודל הציפיות כך עומק הנפילות. הגעתי ל"פלאפל צ'אצ'ו" כבר ב־11:00 בבוקר של יום ראשון, גם בגלל שקשה לי לדחות סיפוקים וגם בגלל שרציתי להיות בטוח שאגיע בזמן נוח יחסית לפני הסתערות הצהריים הבלתי נמנעת של פועלי כל העולם.

"אה, בטח שיש לנו פלאפל עם ביצה", הרים לי הבחור שהיה בלי הכפפות השחורות ובכלל בלי כפפות, שעמד מעבר לדוכן ומילא פיתות של חיילים בידיו החשופות, "אבל לא עכשיו".

מה הכוונה לא עכשיו?

"הבן אדם שעושה את זה הלך להחליף בגדים".

ב־11:00 בבוקר?

"כן".

וכשהוא יחזור יהיה את זה?

"לא בטוח, כי הוא עושה את זה כשאין לחץ של אנשים, כשרגוע כאן".

המקום היה רגוע, המבקר קצת פחות | צילום: אשר קשר

מפנק במידה

אני לא יודע מה ההגדרה של הדלפקאי לרגוע, אבל זה לא בדיוק סוג ההרגשה שחוויתי בעצמי באותו רגע. איזה מזל שיש לי מקום לשפוך בו את זעמי, אבל מה קורה עם לקוחות שאין להם טור בעיתון ומדמיינים במהלך שבת שלמה כדור פלאפל עם ביצה ואז משיבים את פניהם ריקם בכדור פלאפל נטול ביצה? יש אנשים שאיבדו את דמיונם בגלל דברים פחותים בהרבה.

כששבתי לעשתונותיי, נטוש תקוות וחסר דמיון, הזמנתי מנה של פלאפל בפיתה. הביקורת הרי חייבת להימשך. הדלפקאי בעל הידיים החשופות, שהתעטש בחינניות לתוך חולצתו, לא ממש פינק עם הכדורים ואפילו במקום שני כדורים מעל המנה כנהוג התנוסס רק כדור אחד מיותם.

בנוסף, הוא גם לא הציע צ'יפס, ואני, עדיין שקוע באכזבתי, גם לא ביקשתי, אבל הייתי בהחלט מצפה שבמחיר של 21 שקל למנה הוא היה מציע לי צלחת גדושה בצ'יפסים.

קר שם בחוץ

הפלאפל של צ'אצו ירוק, טעים, חמצמץ מעט ובעל חריפות מעודנת. הפיתות מעולות, החריף מצוין והחומוס איכותי. מנה לא רעה בכלל, אם לנקוט גישה ממלכתית ולא קטנונית, למרות ההגזמה בכרוב הלבן בסלט הירקות (ואם להתקטנן בכל זאת: ב־21 שקל למנה הייתי מצפה לסלט ירקות איכותי יותר).

גם הילדה היתה מאוכזבת למדי. היא הזמינה עיג'ה וקיבלה חביתת ירק קרה בעליל. מה לכל הרוחות היה קורה אם הצ'אצ'ו בויה שמאחורי הדלפק (או מי שזה לא היה שם) היה לוקח את אחת העיג'ות מהצלחת הגדושה שעל הדלפק ושם לכמה שניות במיקרו לפני שהטמין אותה במעמקי הפיתה?

אבל הוא לא עשה את זה, למרות שלא היו כמעט אנשים, והילדה אכלה את העיג'ה הראשונה בחייה כשהיא קפואה בטמפרטורת חדר של סוף דצמבר. וכן, גם היא לא קיבלה צ'יפס.

"זה טעים", היא הודתה, "אבל זה מרגיש נורא לאכול את זה קר".

גם לי היה קר. ככה זה כשהמציאות יורדת על כל דמיון.

מראה מקום:

"פלאפל צ'אצ'ו", שידלובסקי 1, תחנת הדלק אלון, יבנה

שעות פעילות: א'-ה' 10:00-21:00, ו' 9:00-14:00

פס קול: "בואי לתמיד" של איתי לוי (קשה לי להאמין שזה יקרה)

תג מחיר: מנת פלאפל - 21 שקל, מנת עיג'ה - 21 שקל, שתי פחיות קולה - 16 שקל; סך הכל - 58 שקל